קינה היא פרקטיקה עתיקה, שבה קבוצת נשים הביעו כאב דרך הקול שלהן. 

​

טקס אבל – בתרבויות עתיקות יש מקום לאבל. טקס אבל הוא פרקטיקה אפריקאית, שבה נותנים מקום לאבל כקבוצה, דרך הגוף, בריקוד, שירה ובכי. 

​

למה כקבוצה? מתוך הבנה שהאבל הוא לא עניין פרטי, אלא של הקהילה. כשאנחנו לא לבד עם הכאב שלנו, ומביאות אותו החוצה גם ליד אנשים – מתרחש ריפוי.

​

אבל נוצר כתגובה על אובדן – של אדם, או מצב חיים, וגם על משהו שלא קרה. דבר שמאוד רצינו ולא התממש - גם שם יש אבל. על ילד שלא הגיע לעולם, או על יחסים שלא התממשו.

כשאנחנו "מתרכזות בחיובי ובחצי הכוס המלאה", אנחנו פעמים רבות מתעלמות מרגשות קשים, והם לא באמת נעלמים. הנפש והגוף מוצאים איך לבטא אותם: בחרדות, דיכאון, כאבים ומחלות כרוניות.

​

כשאנחנו נותנות ביטוי לכל הרגשות שלנו, אנחנו בעצם נותנות מקום אמיתי לעצמנו, לכל חלקינו, כשאנחנו נותנות ביטוי אמיתי לכאב ולאבל שלנו, משהו משתחרר במערכת. זה יכול להתבטא בתחושת הקלה, רמת אנרגיה גבוהה, ואפילו שמחה.

​

כן, אחרי ביטוי רגשי גם מתפנה בנו מקום לחדש – לשמחה, לאהבה, לעונג – לזרימת החיים שהיתה תקועה.